חשבתם פעם למה כשהרגש עולה, השכל יורד?
למה כשמשהו מציף אותי, הוא עולה עד למח ומשבית את שיקול הדעת הבריא שלי?
כי אני מוצא את עצמי צועק על הבן שלי בחמת-זעם, על כך שנפלו לו כמה חתיכות של בייגלה על הרצפה, או על כך שהוא שכח לשרוך את הנעל;
אני מוצאת את עצמי צובעת את כל אישיותיה של המנהלת שלי בשחור, נוטרת לה בליבי, רק בגלל שהיא השיבה לי 'בוקר טוב' ביובש או כי היא לא התפנתה אליי מתוך שיחת הטלפון שהיא היתה עסוקה בה.
ואז, אחרי שהרגש יורד, כי ראיתי עד כמה הילד שלי התכווץ בצורה מעוררת חמלה ורחמים או כשהמנהלת באה אליי מתנצלת בחיוך אמיתי, אני כל כך נבוך.
איפה השכל היה?
למה התגובה שלי היתה כל כך חוצה גבולות?
אבל גם כאן – בואו ונבין את עצמנו.
כי רק כאן חבוי המפתח לקראת עולם חדש.
כל אדם בעולם זקוק לחוש ביטחון.
ביטחון מתבטא בכך שאני מרגיש מסוגל להתמודד עם כל מצב, ואני בשליטה.
הרגש, לעומת זאת, הוא בעל מאפיין מובהק של אינסופיות חסרת גבולות.
הרגש שוטף את האדם, ממלא את כולו, עד שהשכל כבר מתעמעם איתו ביחד.
כשאני אוהב מישהו, זה יכול למלא אותי, עד שבאותם רגעים הוא כל עולמי. ממש.
וכשאני מאוד כועס על מישהו, יכולים לעלות בי רצונות קשים שלעולם לא איישם אותם, אבל במישור הרצון הם בהחלט מקבלים תוקף.
כי לרגש שלנו יש תכונה של התפשטות, של הצפה, עד שהשכל כבר לא עובד כראוי.
כשרגש קשה הולך וגואה בי, הוא יוצר אצלי פחד נורא. הוא הולך ושוטף אותי, הולך וגובר, עד שבסתר ליבי אני מרגיש חסר אונים מפניו.
מה יהיה הסוף? שאתפוצץ? שאשתגע?
שאתייסר עד כלות עינוי הנפש???
כדי להקל על עצמי, אני פורק את הרגש בדרכים שלעיתים הן הרסניות.
כך, שלא מתוך מודעות – אני מנסה לייצב את הר הגעש שהולך ועולה בי.
אבל אני יכול לפעול את אותה פעולה, אבל אחרת.
אני יכול לתחום את הרגש.
לתת לו גבול ומידה בכוחות עצמי, ולחזור לתחושת הביטחון שאני זקוק לה.
איך עושים את זה?
קודם כל – מתחילים להתבונן בהרגשה, ונותנים לה שם.
אחר-כך מנסים גם להבין מה היא מזכירה לי, ולדלות את השורש שלה.
אם אני אבין שלגל שעולה בתוכי מול יוסל'ה שלי, קוראים "תחושת זלזול" – אז כבר יש לזה גבול.
אמנם זה עדיין לא נעים, אבל זה הופך להיות מושג מבורר, שאפשר אפילו לדון בו.
כי אם אני מבין שכל הרגישות שלי מבוססת על רגישות לזלזול, אני אוכל לשאול את עצמי: האם זילזול של ילד נחשב זילזול? האם הוא בכלל שולט על עצמו? האם הוא באמת מתכוון לזלזל בי, או שהוא אנוס לפעול כפי מה שעולה ברוחו? וכן הלאה.
כשאת תביני, שכשהבית שלך מבולגן, ועולה בתוכך עשן מחניק, זה לא משב מצב-רוח סגולי חולף ומוגזם שנולדת איתו; אלא יש כאן רגש מתוחם שקוראים לו 'איבוד שליטה וחוסר אונים' (למשל);
את נזכרת בבית הורייך, ששם – כדי להגיע מהפתח של הבית אל החדר, היית נאלצת לפלס דרך בין מלאי עצום של משחקים – גרביים – צלחות – תיקי ילדים, שאיימו על שלוותך.
ואז זה כבר לא מושג מופשט.
יש לך כלים לעבוד עם זה, כי את מסוגלת להשוות ולהבין שביתך עדיין לא מבולגן כמו בית הורייך, ושבית הורייך היה מכלול של גורמים נוספים שתרמו לאווירה.
אבל היום את במקום אחר.
אז בשבוע הקרוב – בואו ונתחיל להתבונן באותם רגשות העזים שבוערים בנו.
איך קוראים להם? מה הם מזכירים לנו?
בסייעתא דשמיא – השינוי יהיה מורגש!
במאמרים הבאים אתן לכם עוד מלאי עצות מקצועיות, להתחיל להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים להתמודד מול עצמנו.
ממש כך.
בהצלחה רבה!
- רוצה לקבל בקביעות הדרכות סופר פרקטיות ממוחה החינוך
ועולם הרגש הרב משה שטרן שליט"א
שיתנו לך כלים מקצועיים להצליח בבית בכל מה שקשור למשמעת, חינוך והעולם הרגשי??
הצטרפו עכשיו לקהילת ההורים הגדולה של מרכז שטרן
ותקבלו הדרכות רבות ומגוונות במייל וגם בווטסאפ
👈 צרפו אותי 👉 - לבוגרים וחברי קהילה יש אפשרות לקבל שיחת ייעוץ מסובסדת מאד
עם הרב שטרן בכל שאלה או התמודדות בתחום החינוך, משמעת, שלום בית וקשיים רגשיים
כל הפרטים כאן: שיחת ייעוץ מסובסדת עם הרב שטרן
הערות